חידושי חתם סופר על גיטין מ״ט

1 הכא במאי עסקינן כגון שהיתה עדית דניזק וכו'. פירש"י ואמר אין לי מעות וכו' משמע אם יש לו מעות צריך ליתן לו מעות ולאו דוקא מעות אלא מטלטלין ולא קרקע ויד הניזק על העליונה וכן הסכמת ש"ך רסי' תי"ט ועי' פירש"י במשנת ב"ק במיטב הארץ אם רוצה ליתן לו קרקע אין הכוונה שברצונו תלי' אלא אם אין לו מטלטלין ורוצה לשלמו בקרקע. אך תוס' דשמעתין סיף ד"ה כגון שכתב משלם כסף לר' ישמעאל ולר"ע מיטב עכ"ל ס"ל כהסמ"ע שם דיד המזיק על העליונה ולענין זה גרע ניזקין מבע"ח דלכ"ע יד המלוה על העליונה:

2 בע"ח דינו בעדית כנזקין. בב"ק ה' ע"א איתא גז"ש דתחת נתינה ישלם כסף וע"ש פירש"י ותוס' ובשיטה מקובצת שם מבואר דכולהי כתיבי במקום תשלומין ע"ש וממילא מובן דאם כסף תלוה דבע"ח דלא כתיב במקום תשלומין לא אתי' בהך גז"ש וכ"כ פני יהושע בשמעתין מיהו הך ס"ד דנר' עקיבא בע"ח בעידיות כנזקין ר"ל מהך גז"ש דכסף תלוה אע"ג דלא כתיב במקום תשלומין אבל מנה לבדק הבית אי לאו ק"ו לא אתי' מגז"ש דהא כתיב ונחן הכסף וקם לו ההוא בפדיון הקדש כתיב ולא בתשלומי נדר מנה לבדק הבית כן צ"ל. מיהו בירושלמי דשמעתין משמע מנה לבדק הבית אתי' מק"ו ובע"ח לא. ע"ש:

3 ס"ל כר"ש בן מנסיא. כ' תוס' דהו"מ למימר שכן הורע כחו בריבית ואונאה. והקשה מהרש"א הא ילפינן קרן מקרן. ויש ליישב דהכא אמרינן הרי בתשלומי שומת נזקי קרן גופי' אם מאנה את ההקדש ושילם מטלטלין בפחות משני' או אפי' קרקע דעכ"פ בעלמא ביטול מקח יש להם ובהקדש אפי' מנה בפרוטה אין לו אונאה ועיין היטב בב"מ נ"ז ע"א ותוס' ד"ה ומר סבר וא"כ איך נילף ק"ו ליפות כחו בעידית דוקא ופירכא גדולה היא אי לא שאינו מדין נזקין אלא מדין הקדש וא"ש דברי תוס':

4 בין תם ובין מועד משלם נ"ש. זה לי ארבעים שנה עוררני תלמידי הוא הרב מו"ה ליפמאן שהוא לע"ע אב"ד בק"ק יעמרינג. דעכ"פ מעידיות לא משלם התם כיון דמסקו תוס' דיליף קרן מקרן א"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון ויפה כיון ולפ"ז מיושב קושי' תוס' ליתני תרי גוני שור דז"א כיון דתם בהקדש אינו משלם מעידיות לא מתני' במשנה דאבות נזיקין דכולם משלמין במיטב וכמ"ש תוס' ב"ק ה' ע"א גבי תברי' לגזיזי' ע"ש:

5 מאי ק"ו להקדש. עיין פירש"י ולפע"ד ס"ל אדם ובור לא הורע כח נינהו דבור לאו מטעם הקדש אימעט אלא משום שהמת אינו שלו וגז"ה כל איסורי הנאה אינו משלמין בבור כמו כלים ואדם ועי' תוס' ב"ק י"א ע"א. ואדם לר"ש בן מנסי' לא הורע כחו אלא שלא לשלם חומש אבל קרן משלם נמצא הקדש לענין ניזקין שוה להדיוט לכל דבריו ואינו צריך ק"ו כלל כי מהיכי תיתי לא ישלם מזיק הקדש כמו מזיק הדיוט אך הא חזינן דאוכל הקדש קנסי' חומש מזיק נא קנסי' ה"א ה"נ מזיק הקדש לא נישום בדמזיק שהוא קנס אלא סגי' לי' בזיבירית דמזיק כהם כעדיות דניזק על זה צריך ק"ו מהדיוט ואי ס"ד גם בהדיוט בניזק שיימינן ואין כאן קנסא א"כ וא"ש פירש"י. ועל תירוץ תוס' הקשה הגאון מו"ה בעריש בנו של פני יהושע ותי' פנ"י נכון הוא אלא שכתבתי דבע"ח בעידיות נמי מגז"ש תחת נתינה ישלם כסף נפקא א"כ ליתא לתי' פנ"י וצ"ע. ולפע"ד י"ל די"ל בפשיטות מאד דלא יעלה על דעת כלל דאפי' אי בע"ח ושארי תשלומין שבתורה נמי בעדיות מ"מ אין שום סברא שנשים בעדיות דתובע ונימא הלוה ישלם למלוה בעדיות של מלוה כי המלוה הלוה ללוה על סמך נכסיו של לוה וכן אשה נישאית לאיש על סמך נכסיו של הבעל והוא פשוט. עיין כתובות ק"י ע"א. ומשו"ה פשוט לש"ס דמתני' בשל מזיק שיימינן דתנן ניזקין דומיא דבע"ח וכתובת אשה והתם בשל נתבע שיימינן וה"נ בשל נתבע הוא המזיק וזה פשוט בעיני אעפ"י דמשמע דמהרש"א בשמעתין לא עמד בזה. ולפ"ז כדהוה בעי למימר לר"ע בע"ח נמי בעדיות כנזקין ואפי' נימא דמדאורייתא יליף כסף דאם כסף תלוה מתחת נתינה ישלם כסף היינו אי בדמזיק שיימינן. אבל השתא דפריך דלמא כ"ע בדניזק שיימינן ופליגי בדר"ש בן ננס ושני א"כ לא הומ"ל דמיירי במנה לבד"ה ויליף ק"ו מבע"ח דבעדיות כמו ניזקין מגז"ש דתחת נתינה וכו' דז"א אי בדניזק שיימינן ע"כ לא נכנסו מלוה ולוה בהך גז"ש דבבע"ח לא שייך בתובע שיימינן והבן זה:

6 וסומכין על מה שכתוב בתורה. יל"ד לשון וסומכין עמ"ש בתורה מאי וסומכין הרי כך כתוב בהדי' ואולי י"ל פשטי' בדניזק שיימינן ולא נוטלין שדה נאה של מזיק אך החכמים סומכין על לשון ישלם האי דמשלם דהיינו המזיק. ויותר נ"ל דודאי משום מתכוין להזיק לחברו ושולח בעירו ובער בשדה אחר שאין המזיק נהנה אלא לנקום מחברו וכשיורדין ב"ד לנכסיו וישלם אפי' זיבורית נכסיו הרי עכ"פ לא היה צריך לקנסו בעידיות כי כל התשלומין קשים להמזיק אך עיקור תקנת התורה מפני הגזלנין שאם לא יצטרך לישלם אלא מה שגזלו אינם מפסידין ע"כ הקנס שאם אכלו או נאבדה הגזילה צריכין לשלם מעידיות ויען עיקור קרא בשלוח בעירה כתיב וגזלן לא כתיב אלא ילפינן מתחת נתינה ישלם כסף ע"כ שייך לומר וסומכין עמ"ש בתורה מיטב וגומר:

7 מפני מה אמרו בע"ח בבינונית. גי' הרי"ף והרא"ש מפני מה אמרה תורה יפה כתב פנ"י כי כן הוא בירושלמי תני ר' סימאי וכו' דס"ל והאיש אשר אתה נושה הוא שליח ב"ד ולא הלוה. ואמר שלא יכנס המלוה לעבוט שלא יטול עידית ולא הלוה שלא יתן אלא זיבורית. אבל יכנס שליח ב"ד ויטול בינונית:

8 מפני מה אמרו כתובת אשה בזיבורית. אין צריך ליתן טעם מ"ט לא בעידית שהוא בכלל מה שכבר הזכיר שלא יאמר אקפוץ פלוני וכו' וה"נ שלא תקניטנו וכמ"ש תוס' במתני' ד"ה וכתובת אשה וכו' אלא מ"ט לא תהא בבינונית כבע"ח משום שלא תנעול דלת שלא תרצה להנשא לאיש מחששא זו מבואר להדיא בעיקור תקנת כתובה דשמעון בן שטח ס"פ האשה שנפלו דהיו מזקינין ולא מצאו נשים מפני שהבריחו כתובתן ע"ש. א"כ מאותו טעם יתקנו לה בינונית ומסיק יותר מה שהאיש וכו' דודאי מעיקרא כשהיו מבריחין נכסיהם ויצאו האשה ערטלאי נמנעו להינשא והיו מזקינין אבל עכשיו שתיקן שמעון בן שטח כל נכסיו אחראין וערבאין לא תקפיד בין בינונית לזיבורית. וגם ר' חננאל דפליג ארש"י בפירוש חינא מ"מ הכא מודה דהרי ש"ס ערוך הוא שהי' מזקינין. אך לקמן מר זוטרא ברי' דר"נ ס"ל באמת כתובת אשה בבינונית מהאי טעמא שלא תרצה להנשא וכתקנת בע"ח משום נעילת דלת אך לכל הפחות מיתמי לא תהיה עדיפא מבע"ח ופשיטא דבזיבורית ומשני דהוה סד"א משום חינא תהיה עדיפא מבע"ח ועל זה פי' ר"ח שאיננו חינא דנעילת דלת דלא ירצו הנשים להנשא בזה לא ס"ד דהרי זה ממש נעילת דלת דבע"ח וביתמי לא חששו ה"ה בכתובת אשה אלא ה"א שלא תמצא חן בעיני האנשים שלא ירצו לישא אשה שאין לה אלא זיבורית קמ"ל דלא חיישינן לזה:

9 דבר אחר אשה יוצאה לרצונה וכו'. לולי דברי רש"י ותוס' הייתי אומר ה"פ למה הפקיעו אשה מבינונית שלה ולר"מ מעידית משום שמא תקניטנו ליתקן אם תקניטנו תשלם לו כתובה ואז אם לא יתקנטנו ויגרשה או ימות תגבה כדינה בעידיות או בבינונית. וע"ז תירץ כיון שהוא יכול להשהותה אגיטה ולא משהה לה ש"מ שמ"מ ברצונו מגרשה כפירש"י א"כ א"א להוציא ממנה ממון לתת לו כתובה ע"כ לא היה אפשר אלא לתקן כתובה זיבורית:

10 אפשר דמשהה לה בגיטא. הקשה הרשב"א אהרמב"ם דס"ל טוענת מאיס עלי כופין אותו להוציא לשעתו מיד א"כ קשה ליתקן לי' כתובה מינה דלא תטעון מאיס עלי וא"א לו להשהות אגיטא. הנה קושי' זו הקשה תוס' בכתובות ס"ג ע"ב ד"ה אבל וכו' ותי' דלא מצי למיטען כן אלא בשיש רגלים לדבר ופסקו הפוסקים שצריכא לברר כן בב"ד בעדים וא"כ תו לק"מ דכיון שבאמת מאיס מהיכי תיתי ניתקן לי' כתובה מינה. ולפי מה שפירשתי פי' הש"ס לפע"ד בלאה"נ לק"מ דהא במאיס עלי יוצאת בלא כתובה עכ"פ וא"א שתערים לטעון מאיס כדי לגבות עידיות שלו שהרי יוצאה בלא כתובה:

11 אמר מר זוטרא וכו' אבל מיני' דידי' בבינונית. הטעם משום שלא תנעול דלת שלא תרצה אשה להנשא לאיש וכדאמרי' ס"פ האשה שנפלו שהיו מזקינן וס"ל למר זוטרא דאע"ג דתיקנו כל נכסים אחראין וערבאין. אכתי לא סגי' אם לא תגבה בינונית ולשיטת רש"י היינו חינא דמיני' חששו ומיתמי לא חששו. ולפ"ז לר"ש דבכתובות צ"ז ע"ב לית לי' חינא אפי' בגרושה כ"ש באלמנה ע"ש וכיון דהתם לית לי' חינא מכ"ש בדשמעתין כמ"ש תוס' כתובות פ"ד ע"א ד"ה לכושל וכו' א"כ לפירש"י דהאי חינא היינו נעילת דלת דלא תנשא לאיש ור"ש לית לי' האי חששא א"כ מר זוטרא דאמר מיני' בבינונית משום נעילת דלת צ"ל היינו לדינא אבל לר"ש מודה והא דאר"ש בברייתא מ"ט אשה בזיבורית יותר מה שהאשה רוצה לישא וכו' האי טעמא לדידי' אפי' מיני' שייך וא"כ צע"ג מאי תיובתא דרבינא דמסיק למר זוטרא בתיובתא מדר"ש והא לא אמר מילתי' לר"ש אלא להילכתא וצ"ע ולפי' ר"ח הא ניחא. אך לפי' ר"ח קשה קושי' אחריתי אלישנא דש"ס ואי ס"ד מיתמי האי מטעמא דיתמי הוא תיובתא דמר זוטרא תיובתא. והא לרש"י ניחא דהוה סליק אדעתי' דגם ביתומים חשו לנעילת דלת דנשואין קמ"ל משום דיתמא לא חשו להאי תקנה ולא ה"ל למימר משום יותר משהאיש רוצה דהא לאו מהאי טעמא. אך לר"ח דהס"ד היה משום שיקפצו עלי' אנשים א"כ מאי שייך לומר על זה יותר מה שאיש רוצה לישא אשה וכו' אדרבא משו"ה ה"ל לתקן לה בבינונית כדי שיקפצו עלי' ומאי צורך לומר משום דיתמא הוא תיפוק לי' דטעמא דר"ש הוא טעם לסתור וצ"ע לפי' ר"ח:

12 לא לעולם מיתמי ושאני כתובת אשה משום חינא. ולפ"ז לא פליגי ר"מ ור"י במיני' ובפלוגתא דכתובה דאורייתא או דרבנן אלא פליגי בסברא ר"מ חייש ביתמי משום חינא ורבנן לא עביד תקנתא לאשה ביתמי וצ"ע במאי פליגי. ושינויי דחיקא הוא:

13 בקבלן. עיין פירש"י ותוס'. כי הנה דכתובה לא שייך אלא תנשאי לו ואני אתן לך מאתיים שלך. א"כ ה"ל כהלוהו ואני אתן לך דה"ל ערב ולא קבלן כיון שהזכיר שום לשון הלואה וה"נ תנשאי לו הוה לי' כמו הלוהו ומהתימא על הרמב"ם שכתב תינשאי לו הוה קבלן. וע"כ כתב רש"י דמיירי שהבעל יחד לה מטלטלין בתורת משכון לכתובה והיא תנתן להערב וחזר הערב ונותן לה ואומר תן לו ואני אתן לך ומ"מ לא הוה כמו תן לו ואני אתן לך דעלמא דאין לה על בעלה כלום דא"כ משהה אשתו בלא כתובה אלא כיון דלא הוה אלא משכון ופקדון בעלמא לא הוה אפי' כדין קבלן דעלמא דרצה מזה גובה רצה מזה גובה לא כן אלא כערב בעלמא דלא יתבע מהערב תחלה אלא בערב ממש לא משתעבד בכתובה כיון דלא מידי חסרי' והכא שכבר היה כתובתה בידה ומחזירתה עפ"י הערב הרי מידי חסרי' וחייב כערב דעלמא והיינו דפירש"י דלא יתבע הערב תחלה. והקשו תוס' סוף ד"ה אלא הא מיירי ולק"מ כנ"ל. ומיושב נמי תמיהת מהר"ם שי"ף אהמקשן דלא ידע אשתדוף א"כ איך הבין המ"ד דבדלית לי' לא משתעבד. והא"ש הוה סבירא לי' דקאי אקבלן דבע"ח דוקא דהא דקאמר דלא פליגי אלא בערב דבע"ח וקבלן דכתובה היינו למסקנא דידע שינויי דאשתדוף אבל להס"ד הוה ס"ד דפליגי דוקא בבע"ח ודאית לי' נכסי אלא שרצה לגבות מהקבלן דוקא דהרי הך פלוגתא לא נמצא בשום מקום לאמוראים ידועים כמ"ש רשב"ם ב"ב קע"ד ע"ב אמוראי פליגי בהא מילתא ושמעתתא לא איתפרשי בגמרא ע"ש. א"כ י"ל כנ"ל. וי"ל רש"י ד"ה משתעבד וכו' וצ"ל למסקנא פי' כן: